כדי שייכרת חוזה צריכים לקרות שני דברים. הדבר הראשון זה שמישהו יציע הצעה. הדבר השני זה שמישהו יקבל את ההצעה. אם שני הדברים האלה קורים – יש חוזה.
דני ניגש לניצה ושואל אותה אם בא לה לבוא איתו לסרט. ניצה עונה – סבבה. דני יוצא בסופו של דבר לסרט עם צילה במקום עם ניצה. ניצה טוענת בבית המשפט שהייתה הצעה, היה קיבול, ודני הפר חוזה. ניצה כמובן צודקת בעניין ההצעה והקיבול. ניצה תקבל פיצוי?
כדי לענות על השאלה הזאת צריך להכיר עוד שני מושגים בהקשר הזה. מושגים שבוחנים אם ההצעה והקיבול היו “מהסוג הנכון”. אחד זה “מסוימות” והשני “גמירת דעת”. “מסוימות” קשורה למספר הפרטים וסוג הפרטים שכלולים בהצעה שהתקבלה. ככל שהפרטים בהצעה מהותיים יותר ורבים יותר כך סביר יותר שהחוזה מסוים מספיק ומחייב מהבחינה הזאת. פרטים הם בין השאר: שמות, תיאור, מהות ותמורה. “גמירת דעת” זה מושג שמופיע בחוק החוזים, אבל הוא פסיכולוגי לפחות כמו שהוא משפטי. גמירת דעת היא הכוונה להתקשר בחוזה. כדי שחוזה יהיה תקף צריך שיהיה רצון פנימי של הצדדים לחוזה בהתקשרות חוזית וצריך גם הבנה של התוצאות המשפטיות הנובעות מההתקשרות.
אז אחרי שמצאנו שהייתה הצעה והיה קיבול אנחנו צריכים גם לבדוק אם ההצעה והקיבול כללו מספיק פרטים מהותיים ואם הצדדים באמת התכוונו ליצור ביניהם יחסים משפטיים והבינו את התוצאות של מה שהם עושים. דני אמנם הציע וניצה אמנם קיבלה את ההצעה, אבל סביר שאם ניצה תתבע את דני על שיצא לסרט עם צילה, התביעה שלה תידחה והיא גם תחטוף הוצאות בנוסף.
עכשיו לעניין זיכרון הדברים. זה אולי יפתיע חלק מהאנשים אבל החוק לא מכיר את המושג “זיכרון דברים”. כשצד יגיע לבית משפט עם מסמך שהכותרת שלו “זיכרון דברים”, בית המשפט יבדוק אם מה שכתוב במסמך שהוצג לו מהווה הצעה וקיבול שיש בהם גמירת דעת ומסוימות. אם כן – אז המסמך שהכותרת שלו היא “זיכרון הדברים” הוא בעצם חוזה ואפשר לאכוף אותו. אם לא – זה סתם נייר.